פסק דין
הקדמה
1.תביעה לפינוי מושכר.
2.עפ"י הנטען בכתב התביעה ביום 1.7.2011 נכרת בין התובע- אגודה שיתופית המסווגת כקיבוץ (להלן : "התובע" או "הקיבוץ"), לבין הנתבע, הסכם המקנה לנתבע רשות להתגורר בדירה בת חדר וחצי המסומנת בספרי הקיבוץ כדירה מס' 365 (להלן : "הדירה"). לטענת התובע, עפ"י ההסכם בין הצדדים, רשאי היה הנתבע להתגורר בדירה עד ליום 1.7.2012 ומשתמה תקופת ההסכם, על הנתבע היה לפנות את הדירה והוא לא עשה כן למרות שהתובע הסכים כי הנתבע יפנה את הדירה עד ליום 1.8.2012.
3.עוד טוען התובע, כי מנהל הקהילה בקיבוץ שלח לנתבע הודעה מיום 28.6.2012,לפיה הוארך ההסכם עד ליום 1.8.2012 (דהיינו לחודש ימים) אלא שהנתבע סירב לפנות את הדירה וחרף פניות ששלחו אליו התובע וב"כ התובע, סירב הוא לפנות את הדירה.
4.הנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד, ולפיכך ניתן כנגדו פסק דין המקבל את התביעה. בטרם בוצע פסק הדין, הוגשה בקשה לביטולו הנתמכת בתצהיר מפורט מטעם הנתבע. הנתבעת הגישה תגובה נתמכת בתצהיריהם של מר גדעון טלטש- מנהל הקהילה והגב' ניצה אור- מרכזת נושא השכירות אצל התובע.
5.בישיבה שהתקיימה ביום 15.1.2013 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד תצהירי הצדדים שצורפו לבקשה לביטול פסק דין ולתגובת הנתבע ישמשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ותישמר לצדדים הזכות להגיש תצהירים משלימים. הנתבע בחר להגיש תצהיר משלים מטעמו.
טענות הצדדים:
6.הנתבע, שהיה בעבר חבר האגודה השיתופית כפר גליקסון והוריו מוסיפים להתגורר בקיבוץ כחברי האגודה, העלה מספר טענות הגנה, שיש בהן, כך לשיטתו, כדי להביא לדחיית התביעה:
א.ראשית, טוען הנתבע כי שוכר מזה מספר שנים אתא הדירה מן הקיבוץ, וכי הסכם השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים הוא הסכם שכירות מיום 1.7.2009 המצורף כנספח א' לתצהירו התומך בבקשה לביטול פסק הדין (התצהיר הנ"ל יכונה להלן : "התצהיר הראשון") ומדי שנה הוארך ההסכם מחדש, כאשר לטענת הנתבע מאז חתימת ההסכם הנ"ל בשנת 2009 המתייחס לתקופה שבין 1.7.2009 ועד 1.7.2010 "לא נכרת הסכם בכתב" וכי "ביחס להארכת תקופת השכירות ...היתה ברירת המחדל המשך יחסי השכירות אלא אם הודיע התושב ובמפורש שאין ברצונו בכך" (סעיף 3 לתצהירו הראשון של הנתבע). לטענת הנתבע, נוהל זה, לפיו הוארך ההסכם בעל פה רק ע"י מתן הודעה מטעם התושב, כי אינו מעוניין להפסיק את השכירות, חזר על עצמו בעת הארכת הסכם השכירות בשנים 2010 ו- 2011 ועתה גם בשנת 2012 כאשר הגב' ניצה אור שאלה את הנתבע אם הוא מעוניין לבטל את הסכם השכירות והוא השיב בשלילה, ובכך נכרת הסכם שכירות חדש לשנה נוספת.
ב.הנתבע טען כי ההסכם בין התובע לבין הנתבע המתייחס לתקופה שבין 1.7.2011 ועד 1.7.2012 ואשר מצורף לכתב התביעה הוא הסכם מזוייף.
ג.הנתבע המשיך להתגורר בדירה לאחר 1.7.2012 והוא אף שילם בגין דמי שכירות ובגין שירותים שצרך לאחר התקופה הנ"ל ואף שילם דמי שכירות בגין חודש 8/2012, דבר המלמד כי תקופת החוזה הוארכה וכי טענת התובע, לפיה הוארכה תקופת השכירות ב- 30 ימים בלבד- עד ליום 1.8.2012 אינה אמת.
ד.בנוסף, כך לטענת הנתבע, וללא כל קשר למסמכים שנחתמו, לנתבע, כבן של חברי קיבוץ, זכות להתגורר בקיבוץ ועל האגודה לספק לבן של חבר קיבוץ דיור, ככל שדיור זה זמין (ראו סעיף 31 לתצהירו הראשון של הנתבע).
ה.הנתבע מעלה טענה חלופית- והיא חוסר תום לב מובהק שבו נהג התובע; לטענת הנתבע, הקיבוץ מתנכל לו מאחר והנתבע, בעל מינוי "נאמן ניקיון" מטעם המשרד לאיכות הסביבה, פעל כדי למנוע פעילות מסחרית בלתי חוקית שהתובע קיים בחצריו, שכללה פעילות ספוט וספורט אתגרי בניגוד להחלטה שיפוטית שאסרה על ביצוע פעולות אלה. לאחר שהנתבע הציג את המפגעים שמסבה פעילות זו לגורמים שונים, החל התובע מתנכל לו, ובסוף שנת 2011 פיטר אותו מעבודתו בקיבוץ והנתבע אף זומן לישיבה שבה איימו נציגי הקיבוץ, שהם ימשיכו להתנכל לו אם ימשיך לדווח לרשויות על הפעילות שמקיים התובע ובשלב מסויים, אגב הפרת ההסכם בין הצדדים, החליט הקיבוץ לפנותו מן הדירה שלא כדין.
7.עמדנו על טענות הנתבע לעיל, ולהלן נביא בקצרה תגובת התובע לטענות אלה; ואלה טענות התובע בתצהירי נציגיו, מר גדעון טלטש והגב' ניצה אור:
א.קיים נוהל מסודר לשכירת נכס מן התובע; הגב' ניצה אור נהגה לפנות לשוכר, לבקש ממנו להודיע אם הוא מבקש להמשיך בשכירת הדירה; חידוש השכירות לא נעשה באופן אוטומטי, כטענת הנתבע, כי אם לאחר שהדייר היה מודיע כי הוא מבקש לחדש את השכירות ורק לאחר אישור מנהל הקהילה מר טלטש והגורמים המוסמכים לגבי כך, היה מתחדש הסכם השכירות, זאת ע"י משלוח הסכם שכירות חדש המתייחס לתקופת השכירות הרלוונטית.
ב.אומנם, הסכם השכירות האחרון שנחתם (פיזית) בין הצדדים הוא הסכם השכירות שנחתם ביום 1.7.2009 אלא שבכל שנה, לאחר שהצדדים היו מנהלים מו"מ לגבי חידוש ההסכם, היתה הגב' אור לוקחת את ההסכם עליו חתמו הצדדים (אותו הסכם משנת 2009) מתקנת את התאריך, מתקנת את תקופת השכירות ואת תנאי ההסכם, ושולחת את ההסכם לידי הנתבע. לטענת התובע, הנתבע קיבל ממנה את העתקי ההסכמים המתייחסים לשנים 2010-2011 ו- 2011-2012.
ג.ההסכם המתייחס לתקופה שבין 1.7.2012 ועד 1.7.2013 לא חודש מעולם; אומנם, מודה התובע, כי הנתבע הודיע על רצונו לחדש את ההסכם אולם התובע לא הודיע מעולם כי הוא מסכים להארכת ההסכם ואף תואמה פגישה בין מר טלטש לבין הנתבע ליום 28.6.2012 במהלכה, ולאחר ששטחו נציגי הקיבוץ בפני הנתבע את אי שביעות רצון הנהלת הקיבוץ ומוסדותיו מהתנהלות הנתבע ובכלל זה הדבקת מדבקות על רכבים חונים בקיבוץ מקום שבו הוא- הנתבע, מחנה את רכבו על שטחי נוי ציבוריים והפניית מכתבי תלונה לגורמים שונים הכוללים האשמות שוא. מאחר והנתבע לא השיב לטענות נציגי הקיבוץ, הודיעו הם, כי אין בכוונתם להאריך את תוקף ההסכם בין התובע לבין הנתבע.
ד.ההחלטה שלא לחדש את ההסכם אושרה במוסדות הקיבוץ. לטענת התובע, בשל עיתוי קבלת ההחלטה ניתנה לנתבע ארכה בת 30 ימים ועל כן הוא התבקש לפנות את הדירה תוך 30 ימים, דהיינו עד ליום 1.8.2012 , כפי שעולה מן המכתב מיום 28.6.2012 אשר נשלח לתיבת הדואר של הנתבע וחרף מכתבי תזכורת מיום 18.7.2012 ומיום 6.8.2012 (נספחים ד' ו- ה' לתצהירו של מר טלטש) לא פינה הנתבע את הדירה והוא ממשיך להחזיק בה.
ה.באשר לטענה, כי התובע המשיך לגבות מן הנתבע דמי שכירות ותשלומים בגין הוצאות, טוען מר טלטש, כי הנתבע שילם דמי שכירות עד לחודש 8/2012 ובכל מקרה, סבר הוא כי הנתבע יפנה את הדירה, וכאשר הבינו נציג התובע כי הנתבע אינו מתכוון לפנות את הדירה הורו הם להנהלת החשבונות בקיבוץ, שלא להוסיף לקבל סכומי כסף מן הנתבע ולא לפרוע שיקים שמשך הנתבע לפקודת התובע.